רביצקי נ' אוזקה סחר בע"מ

פסק דין

לפני שלוש תביעות שטריות שהדיון בהן אוחד.

התביעה וטענות הצדדים

התובע אוחז בשניים עשר שיקים שנמשכו על ידי הנתבעות לפקודת נפרעים שונים, בסכום כולל של 110,700 ₪ (ראו-ת/1-ת/11 וכן ת/14). מדובר בשיקים שבראשית היות הדברים מסר בעליהן של הנתבעות – מר יוסף מוניר –למר שלום בן דוד במסגרת עסקת גלגול שיקים, ולפי טענת התובע, שלום בן דוד מסר לו את השיקים לשם כיסוי חוב שהוא חב לו. בין אם השיקים נמסרו לשם פירעון חוב כאמור, ובין אם לאו, בן דוד העיד בהליך שלפניי כי מסר את השיקים לתובע לאחר שהם חוללו באי פירעון. לפיכך הסכים התובע לחזור בו, לצורך ההליך שלפניי, מן הטענה שהוא אוחז כשורה בשיקים. עם זאת, התובע טוען כי הוא אוחז בשיקים בעד ערך, כיוון שעם קבלת השיקים מבן דוד התובע החזיר לבן דוד שיקים שלו שהיו ברשות התובע, ועל יסוד עובדות אלו טוען התובע כי הנתבעות חייבות לפרוע לו את השיקים.

הנתבעות טוענות כי דין התביעה להידחות, מן הטעם שהתובע לא הוכיח כי נתן ערך בעד השיקים, ומן הטעם שבעסקת גלגול השיקים בין הנתבעות לבין בן דוד אירע כישלון תמורה, המתבטא בכך שהשיקים שמסר בן דוד לנתבעות לא נפרעו. כמו כן, הנתבעות טוענות כי בן דוד הודה שמסר את השיקים לתובע לא על מנת שיפרע אותם, אלא על מנת שיחזיר אותם לנתבעות לאחר שהשיקים שהוא מסר להן לא נפרעו.

דיון והכרעה

ביסוד הפרשה שלפניי ניצבת עסקת גלגול שיקים שנעשתה בין בן דוד לבין הנתבעות. הפסיקה אומנם איננה רואה בעין יפה עסקאות מסוג זה (ראו ע"א 236/60 שוורץ נ' ברקליס בנק פ"ד יד' 2122 (1960); ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי פ"ד מח' (4) 498 (1994)), אולם במישור השטרי יש לעסקה כזו תוקף, כך שאם שיק שניתן במסגרת עסקת גלגול שיקים מגיע לידי צד ג' רשאי זה לתבוע על פיו, בכפוף לטענות ההגנה שעומדות למושך השיק בנסיבות העניין. אחת מטענות ההגנה האופייניות במצבים מעין אלו הינה, הטענה לפיה הצד השלישי שאוחז בשיק איננו אוחז בו כשורה, והוא אינו רשאי להיפרע מן המושך משום שאירע כישלון תמורה בעסקת היסוד של גלגול השיקים, המתבטא בכך שהשיקים הנגדיים שקיבל המושך לא נפרעו (ראו ש. לרנר "דיני שטרות" (מהדורה שניה 2007) עמ' 295). ההלכה הפסוקה הכירה בטענה זו כטענת הגנה לגיטימית (ראו פרשת ציטיאט הנ"ל, וכן: ע"א 665/83 בנק לאומי נ' בן עליזה פ"ד לח' (4) 281 (1984)). אכן, בפסיקה יש אחיזה גם לדעה אחרת, לפיה אי פירעון השיקים איננו מהווה כישלון תמורה, כיוון שבעסקת גלגול שיקים מטרת הצדדים הינה לקבל אשראי מן הבנק ומטרה זו מושגת גם אם השיק לא נפרע (לרנר בעמ' 293), ברם דעה זו בכל הכבוד אינה משכנעת בעיניי, ואני מעדיף להסתמך על הלכות בן עליזה וציטיאט.

הנתבעות שלפניי טוענות את הטענה האמורה לעיל, ולכאורה דרכן סלולה, כיוון שהתובע ויתר על הטענה לפיה הוא אוחז כשורה. ואולם, לא כך הדבר. כדי שהתביעה תידחה לא די בכך שהתובע ויתר על טענתו לפיה הוא אוחז כשורה, שכן הנתבעות נדרשות להתגבר על הלכת גויסקי (ראו- ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר פ"ד טז' 595 (1965). בהלכה זו נקבע כי אוחז בשטר בעד ערך, ואפילו אם אינו אוחז כשורה בו, מתגבר על טענת כישלון תמורה במקרים שבהם כישלון התמורה אירע לאחר שסוחר אליו השטר. על פי הלכה זו וההלכות שבאו אחריה הנטל להוכיח כי כישלון התמורה אירע לאחר ההיסב מוטל על כתפי האוחז (הלכת בן עליזה הנ"ל). העולה מן המקובץ הוא, שכדי לזכות בתביעתו על התובע שלפניי להוכיח כי נתן ערך בעד השיקים וכי כישלון העסקה בין בן דוד לבין הנתבעות אירע לאחר שהתובע קיבל את השיקים. כפי שנראה להלן, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו, ולפיכך דין תביעתו להידחות.

לעניין מתן הערך בעד השיקים נמצאת לפניי עדות התובע, ברם על עדותו לא ניתן לסמוך כלל, משום שהתגלו בה פגמים קשים. הנה כך, בטרם הוברר כי סוגיית האחיזה כשורה איננה אקטואלית עוד, התדיינו הצדדים ארוכות בשאלה מתי ואיך הגיעו השיקים לידי התובע. התובע טען כי קיבל את השיקים מבן דוד, ולראייה הציג צילום של חלק מהשיקים שקיבל מבן דוד (ת/12), אשר עליו כתוב בכתב ידו של בן דוד כך:

"מאשר בזה כי השיקים אלו נמסרו לרביצקי ביום 3.6.09 ותמורתם יוחזרו לי שיקים בחתימתו בסכום הנ"ל מרביצקי".

(ראו ת/12).

בתחילה טען התובע כי תרשומת זו נרשמה ביום 3.6.09 עם מסירת שיקים לידיו (ראו – עמ' 3 לפרוטוקול מיום 28.11.12 ש' 4), ובהמשך לכך הוסיף והעיד התובע כי לאחר שקיבל את השיקים מבן דוד הוא המתין עד שהשיקים חוללו, ואז הוא פתח בגינם תיקי הוצאה לפועל (עמ' 3 ש' 12). טענות אלו הוכחו כבלתי נכונות בעליל, כיוון שהעיון בשיקים המצולמים בת/12 מלמד כי על כולם מופיעות חותמות של הבנק שסירב לפרוע אותם, ובכל החותמות תאריך ההחזרה מן הבנק מאוחר ל – 3.6.09. יוצא אם כן, כי לא יתכן שהתרשומת של בן דוד על ת/12 נעשתה ביום 3.6.09 כפי שטען התובע. יתר על כן, לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה הגישו התובעים צילומים של חלק מן השיקים אשר התקבלו מן הבנק, ובצילומים אלו לא נראות חתימות ההיסב של התובע, אשר כן מופיעות מאוחר יותר על גבי השיקים שהוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

זאת ועוד, עיון קפדני בת/12 מלמד כי נעשה בו שינוי משמעותי, כך שבמקום המילים "יוחזרו" שכתב בן דוד בעט כחול בשני העמודים של ת/12, הוסיף מאן דהו את האות ה' באופן שהמילה "יוחזרו" תוקנה ל "הוחזרו". שינוי זה איננו שולי, כיוון שהוא מתייחס ללב ליבה של השאלה האם קיבל התובע את השיקים בעד ערך.

זאת ועוד, טענת התובע לפיה נתן "ערך" בעד השיקים איננה משכנעת גם מן הטעם שהתובע לא היה יכול להצביע על השיקים שלגרסתו הוא מסר לבן דוד תמורת השיקים שקיבל ממנו. בהקשר זה נשאל התובע בקדם המשפט האם יש לו פרטים לגבי השיקים שהחזיר לבן דוד תמורת השיקים שקיבל ממנו, ותשובתו הייתה "אין לי כאן אבל יכול להיות מאוד שכן" (עמ' 3 ש' 13-15). דא עקא, שעד עצם היום הזה לא הציג התובע פרטים לגבי השיקים שהחזיר כביכול לבן דוד, ועובדה זו מפתיעה לנוכח הרושם שנוצר מ – ת/12 לפיה התובע הוא אדם מסודר אשר מתעד את מהלכיו.

יוצא, אם כן, כי המסמך בעזרתו ביקש התובע להוכיח כי נתן תמורה בעד השיקים איננו אמין כלל, דבר המשליך על מהימנותו של התובע בכלל, ומשום כך אני קובע כי התובע לא הוכיח שנתן ערך בעד השיקים.

לכאורה, חרף האמור לעיל רווח והצלה היה יכול לבוא לתובע מעדותו של בן דוד, אשר ממנה ניתן אולי לדלות, בדוחק, גרסה לפיה התובע כן נתן ערך בעד השיקים שנתן לו בן דוד (ראו – עמ' 19 ש' 10-15). דא עקא, שעדות זו איננה יכול לסייע לתובע, מן הטעם שלגרסת בן דוד גם אם התובע נתן ערך עבור השיקים, הרי שכישלון התמורה ביחסי בן דוד והנתבעות אירע לפני שהשיקים נמסרו לתובע, ועל כן לפי הלכת גויסקי דין התביעה להידחות. הנה כך העיד בעניין זה בן דוד:

"הנכון הוא שכתב היד הוא שלי (הכוונה לכתב היד בעט כחול בת/12 – א.ר.), כל השיקים האלה לאחר שהסתכלתי בשיקים, אלו שיקים של לקוחות שלי שחזרו, וספקים שאני מכיר, והתובע לא מכיר. הם נמסרו לאחר שחזרו לתובע, וכנראה התאריך שנרשם זה מה שביקש ממני התובע לרשום כי הוא יודע מבחינה משפטית מה לבקש".

(עמ' 23 ש' 17-19).

התובע טוען כי עדותו של בן דוד איננה מהימנה, כיוון שבן דוד מנסה להתנקם בו על כך שהוא, התובע, מנהל נגדו הליכי הוצאה לפועל. טענה זו איננה משכנעת, וזאת משני טעמים. ראשית, אני התרשמתי לחיוב מעדותו של בן דוד, דווקא משום שהוא מסר גרסה שאינה נוחה לתובע, למרות שלכאורה היה לו אינטרס לשתף פעולה עם התובע שהוא הנושה העיקרי שלו, ולא עם הנתבעות.

ושנית, וזה העיקר, השתלשלות העניינים מלמדת שעדותו של בן דוד לגבי עיתוי המסירה ביחס לכישלון התמורה היא ההגיונית יותר. הנה כך, נקודת המוצא שלא נסתרה היא שמקורם של השיקים בעסקת גלגול שיקים שנעשתה בין הנתבעות לבין בן דוד. העד מטעם הנתבעות, יוסף מונייר, העיד כי כאשר השיקים של בן דוד לא נפרעו נתנו הנתבעות הוראת ביטול לבנק, ואכן העיון בשיקים מלמד שסיבת ההחזרה מן הבנק הינה "נה"ב". ההנחה הסבירה היא, שהוראת הביטול ניתנה לאחר שבן דוד לא פרע את השיקים שלו ולא לפני כן. לכן, בהינתן העובדה שלא הוכח כי השיקים שנמסרו לתובע נמסרו לו לפני חילולם, אלא הוכח ההיפך, הרי שמתבקשת המסקנה שהשיקים נמסרו לתובע אחרי חילולם, וממילא גם אחרי שאירע כישלון התמורה בעסקת גלגול השיקים.